<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך גביהה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
רב גביהא מארגיזא הוא שדרש בגיטין פ"א [ז' ע"א] וקינה ודימונה ועדעדה כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין ופירש"י קנאה צער שציערו וקנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי, בקנאו את קנאתי, ואם הוא דואג על צערו מן השמים עושה לו דין, וגרסי' נמי בשלהי פ' החובל [ב"ק צ"ג ע"א] אמר ר' חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה. שנאמר ותאמר שרי אל אברם וגו' וכת' ויבוא אברהם לספוד לשרה ומסיק התם והוא דלית ליה דינא בארעא וה"מ דאית ליה ג' דינא בארעא. ותו מסיק התם אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק והא דר' חנן איתא נמי בפ"א דר"ה בגמרא בארבעה פרקים [ט"ז ע"ב] על ההיא דאמר ר' יצחק התם שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ומוסר דין על חבירו אחד מהם דאמר רב חנן כל המוסר וכ' ומוסר דין במקום שאין דין יש דין למעלה על השופטים, ממהרין לפרוע מן הדיינין, כההיא דגרסינן בפ' מי שמת בסוף גמרא לא שייר קרקע כל שהוא [קנ"ג ע"א] ההיא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה כשמעתיה וקא טירא ליה וכ', עד ואפילו הכי לא אפיק רבא מעונשא, ובההיא (והשליח) [דהשולח] הל' נמנעו מלהשביעה [גיטין ל"ה ע"א] דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא ואמרה ליה כבי תרי דיינת ליה הפכוה לכורסייה ואפילו הכי לא אפיק מחולשא, ובפ' אלו הן הגולין [מכות י"א ע"א] אימותיהן של כהנים היו מספיקין להן לגולין מזון כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו ולישנא אחריני כדי שיתפללו עליהן שלא ימותו שלפי שהמכשול בא כאילו על ידיהן לפי שהיה להן להתפלל על דורו כענין ממהרין לצועק ליפרע על הנצעק, ולא מיבעיא אם הצועק חכם שנפרעין מן הנצעק דהא על תנאי ועל חנם באה כמעשה דרב דלטייה לשמואל [שבת ק"ח ע"א] ורבה בר רב הונא (לרב נחמן) [לרבה] בר רב (חיסדא) [נחמן] ורב אדא בר אהבה לרב הונא [נזיר נ"ז ע"ב] כמו שכתבתי למעלה דרבא לטייא לבר הדיא וכולהי אייקיימו, אלא אפילו על קללות הדיוט לחכם במקום שאין נעשה הדין נפרעין מן הנצעק בכל אילו שהבאתי, ואעפ"י שאמרו רבותינו בנגמר הדין [סנהדרין מ"ט ע"א] תהא ליטא ולא מן מלטא שהרי כל אותן הקללות שקלל דוד ליואב נתקיימו בזרעו של דוד טעם גדול יש בדבר שהרי תשובה נצחת השיב יואב שכשאמר תרתי לא תעביד בההוא גברא אי קטלת קבל (רשותא) [לטותא] דההוא גברא דלטייה אבוה, וכן הוה כי מסירת הדין שמסר דוד על יואב באותה שעה קשים ממנו ולית ליה דיינא בארעא וכשחזר הדין בימי שלמה ע"י צוואת המלך דוד חזרה הקללה ואעפ"י ששלמה אמר והשיב השם את דמו בראשו ובזרעו עד עולם [מלכ' ב' ל"ב] פי' שאילולי לא הרגתיו היה הדם תלוי בו ובזרעו עד עולם ועתה בבואי ואני וביתי נקיים שדנתי וגם הוא נתכפר.
<h2>דף טז:</h2>
וגרסי' נמי בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה. וגרסי' נמי במנחות פ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] חל ערב יום הכפורים להיות ערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליין אוכלין אותה כשהוא חי מפני שדעתן יפה. וגרסינן נמי בכל מערבין [ערובין כ"ט ע"ב] בשר חי כדי לאכול בו. ובירושלמי [שם פ"ג ה"א] מייתי מהא דמנחות, אלמא כל הני חשוב אכילה כדרכה. ולא אסרו משום בל תשקצו. ובס"פ ר"ע [שבת צ' ע"ב] גרסינן אההיא המוציא חגב חי רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר (שושיכא) [שושיבא] על אפומיה א"ל שקליה כי היכי דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. וגרסינן נמי בפ' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] האי מאן דשתי מיא בקרנא (דאומצא) [דאומנא] קא עבר משום בל תשקצו וכל הני מאי שנא. וי"ל כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו ואסמכתא היא בפ' בהמה המקשה אשיליא דהא אם חישב עליה מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בפ' בכל מערבין [ערובין כ"ח ע"ב] ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"ב] הילכך אם אכלה צלי או מבושל יש בני אדם שאוכלין אותה, מיהו חיה נראה דודאי עובר משום בל תשקצו, אבל בשר חי רגילין לאוכלו באומצא וכן ביצים מוזרות יש מי שדעתן [יפה] והביצה כברייתה והאוכלה אין שינוי בגמיאתה או באכילתה ואין ניכר שיקוץ. וכן קיבת עולה י"ל כשהיה רוחץ הקריבים ומוצא קיבה קרושה או החלב מסננן. או ניתנו בכלי הקדוש או קפוי ושורפו, ומיהו כיון שכבר נמצא בפי' שדעת יפה היא ובל תשקצו ליכא, אבל אוכל ביריא חיה בחייה או כמות שהיא בדבר שהנפש קצה בהן לכל אדם (בשינוי) [בשוה] (אבל) [אז] בכה"ג איכא עבירה בל תשקצו וכן נמי לשתות בקרנא (דאומצא) [דאומנא] אסור משום דמאוס ומאיסותו ניכר לכל. אבל כל הני יש הרבה בני אדם שנוהנין בהן והיא דעת יפה וחזקה.
